חיוב מורשע באונס ובמעשים מגונים בבנות רעייתו לשעבר בפיצויין בסך 500,000 ש"ח לכל אחת

התובענה וטענות הצדדים:

בפני תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים, אשר הוגשה על פי סעיף 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט").

התובעות הינן בנותיה של מי שהייתה רעייתו של הנתבע והן חלק מהמתלוננות שבעקבות תלונותיהן הוגש כנגד הנתבע כתב האישום בת.פ. 143/03 (להלן: "התיק הפלילי") בפני בימ"ש זה בהרכב. ביום 28.2.05 ניתנה הכרעת הדין בתיק הפלילי, על פיה הורשע הנתבע בעבירות אינוס ועבירות של מעשים מגונים כלפי התובעת 1 ובעבירות של מעשה מגונה בפני קטין בן-משפחה ועבירות של התעללות בקטין חסר ישע כלפי התובעת 2. גזר הדין ניתן ביום 26.6.05 ועל הנתבע נגזרו 18 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי למשך 3 שנים. כן נגזר על הנתבע לפצות את התובעת מס' 1 בסכום של 40,000 ש"ח ואת התובעת מס' 2 בסכום של 10,000 ש"ח. ערעורים שהוגשו לביהמ"ש העליון מטעם הנתבע וכן מטעם המדינה נדחו ופסק הדין הפך לפסק דין חלוט (ע"פ 8312/05 ו-ע"פ 8314/05, פסק דין מיום 31.5.07). יש לציין כי ב"כ הנתבע טען בפני כי בקרוב תוגש בקשה למשפט חוזר בעניינו של הנתבע, אך בקשה כזו טרם הוגשה, למרות שחלף המועד שצויין כי בו תוגש הבקשה.

התביעה שבפני מתייחסת לנזקי הגוף שנגרמו לתובעות, שהינן קורבנות של מעשיו של הנתבע. התובעות טוענות כי העבירות אשר ביצע הנתבע כלפיהן מזכות אותן בפיצוי מאת הנתבע, בגין הנזקים שנגרמו להן בשל מעשיו. התובעות עותרות כי ביהמ"ש יחייב את הנתבע בפיצויים לפי ראשי נזק אלה: פגיעה בכושר השתכרות; נזק שאינו ממוני בגין כאב וסבל וכן פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה של גופן ופיצויים עונשיים; פיצוי לשם קבלת טיפול נפשי. התובעות אינן מפרטות במסגרת התובענה את הסכומים הנתבעים, פרט לסכומים שהן מבקשות בגין פגיעה בכושר השתכרות.

בטרם נגזר דינו של הנתבע בתיק הפלילי הוגש תסקיר נפגע עבירת מין לפי סעיף 187(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן: "התסקיר"). התובעות טוענות כי דין התסקיר שהוכן על פי החלטת ביהמ"ש כדין חוות דעת מומחה מטעם ביהמ"ש ומחוו"ד זו עולה כי נותרה להן נכות לצמיתות בעקבות האירועים נשוא ההרשעה. כן טוענות הן כי עולה מחוו"ד זו פירוט הנזקים שנגרמו להן. התובעות טוענות כי מטרתו של סעיף 77 הנ"ל, שעניינה מניעת כפילות הליכים וחיסכון בזמן שיפוטי, גוברת על האמור בתקנות סדר הדין האזרחי. על כן, לטענתן, התסקיר שנערך במסגרת ההליך הפלילי, שעניינו מצבו של הנפגע בעבירה והנזק שנגרם לנפגע כתוצאה מן העבירה, אשר נערך על ידי מומחה שביהמ"ש מינה ואשר מביא בפני ביהמ"ש את העובדות המשקפות את הנזק שנגרם לנפגע כתוצאה מהעבירה, מהווה חוו"ד מומחה שיש לקבלה גם בהליך האזרחי הנגרר להרשעה בפלילים ובמקרה זה מדובר במערכת דינים ספציפית אשר גוברת על הדין הכללי הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") ותקנה 127 בפרט.

התובעות טוענות כי חווה"ד שהוגשה במסגרת ההליך הפלילי הינה מפורטת, מקיפה ומתייחסת לרכיבים השונים אשר דורשים הוכחה במשפט האזרחי: הנכות הנפשית, הפגיעה בכושר ההשתכרות, הפגיעה בתפקוד החברתי וההשפעה על איכות החיים. חווה"ד אף מסווגת את האבחון הרפואי וקובעת שהתובעות סובלות מתסמונת פוסט-טראומטית.

לטענת התובעות, התסקיר נערך עבור בימ"ש ועל פי מינויו וביהמ"ש אף אימץ את המסקנות המופיעות בו וקבע בגזר הדין שלתובעות נגרמה נכות נפשית. על כן, טוענות התובעות, ברור שאין צורך בהגשת חוו"ד רפואית מכוח תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי ויש לראות בתסקיר בסיס להערכת הנזק.

לעניין התובעת 1 נטען כי כפי שעולה מהתסקיר נגרמו לה נזקים נפשיים, קשיי השתלבות חברתית, פגיעה בכושר ההשתכרות וחרדה קיומית. כן נטען כי בימ"ש  אימץ בהכרעת דינו את קביעותיו של עד התביעה פרופ' זומר, שנקבע לגביו שהינו מומחה שעשה רושם רב, הן במקצועיותו והן באמינותו ואף נקבע בהכרעת הדין, בהתבסס על עדותו של פרופ' זומר כי התובעת 1 לא עוסקת במקצוע אותו רכשה, עבודה סוציאלית, מפני שכתוצאה ממעשיו של הנתבע לא הייתה מסוגלת לעבוד בזה.

התובעת 1 טוענת כי קביעות אלה מבססות את נכותה הנפשית, כפי שקבוע בסעיף 34(ה) לתוספת של תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956, אשר קובעות 50% נכות לצמיתות למי שמופיעים אצלו סימנים קליניים מובהקים וקבועים שאין בהם הפסקות המגבילות את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה באופן ניכר. לטענת התובעת 1, הן העובדה שקיימים סימנים קליניים והן העובדה שהם מובהקים וקבועים, כמו גם התוצאה, שהם מגבילים את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה באופן ניכר, הוכחו כבר בפני ביהמ"ש ואף נקבעו על ידו בהכרעת הדין ובגזר הדין. על כן, מתבקש ביהמ"ש לשום את נזקיה של התובעת מס' 1 על פי ראשי הנזק של פגיעה בכושר העבודה - הפסד כושר השתכרות לעתיד; נזק שאינו נזק ממון - פיצוי בגין כאב וסבל וכן פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה של גופה; וצורך בטיפול נפשי.

לגבי התובעת מס' 2 נטען כי כפי שעולה מהתסקיר נגרמו לה נזקים של פגיעה בהתאמה הסוציאלית וכושר ההשתכרות, פגיעה באיכות חייה, קשיי השתלבות חברתית, תסמינים קליניים דיכאוניים וחרדתיים, צורך בטיפול וסכנת התדרדרות בעתיד. לגבי נתבעת 2 נטען כי הנזק שנגרם לה כתוצאה מהאירוע בו הורשע הנתבע, על רקע האווירה ששררה בבית כל השנים, הוא נזק משמעותי וקשה, גם אם המדובר בעניינה בהרשעה בגין אירוע אחד. ביהמ"ש מתבקש לשום את נזקיה של התובעת 2 על פי נכות של 50% גם כן בגין ראשי נזק של פגיעה בכושר ההשתכרות; נזק שאינו נזק ממון של כאב וסבל וכן פגיעה באוטונומיה של גופה; וצורך בטיפול נפשי.

הנתבע טוען כי מהותה של תביעה נגררת כתביעה אזרחית וסדרי הדין בה בהתאם לתקנה 17(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי כבתובענה אזרחית. התביעה הנגררת נועדה למנוע הצורך בהוכחת עובדות שנקבעו בפסק דין חלוט ובדיון בחבות הנתבע, אך דרכי הוכחת הנזק והערכתו לצורך קביעת הפיצוי הם בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי.

לטענת הנתבע, תסקיר הנפגע אודות התובעות מיום 17.5.05, שסייע בגזירת העונש ובמסגרתו הפיצוי בהליך הפלילי, אינו יכול להיות חוו"ד מומחה בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי ואינו יכול להוות ראיה להערכת הנזק במשפט האזרחי. רק חוו"ד רפואית בידי פסיכיאטר מומחה יכולה להוות ראיה לקביעת הנכות הנפשית הנטענת על ידי התובעות.

בנוסף, טוען הנתבע, כי בתסקיר הנפגע נפלו טעויות ואי דיוקים, הסותרים בחלקם את פסק הדין, כגון התייחסות לעבירות מהן זוכה הנתבע, פירוט מעשים חמורים מאלה שהנתבע הורשע בהם, אמירות כוללניות לגבי טראומה ללא הפניה למאמרים מקצועיים או אבחון ספציפי לליקוי נפשי, פירוט סימפטומים שלא הוזכרו על ידי התובעות או הפסיכולוג שטיפל בהן וכדומה.

הנתבע טוען כי הימנעות התובעות להביא ראיות ותצהירים לעניין גובה הנזק, אי הגשת חוו"ד פסיכיאטרית בתמיכה לתביעה, אי מינוי מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש, אי הגשת ראיות נוספות לנזק ולאובדן ההכנסה הנטען ואי מתן תשובה לשאלונים שהפנה הנתבע מצדיקים דחיית התביעה בהעדר ראיות לנזק מעבר לפיצוי שנפסק לתובעות בגזר הדין בתיק הפלילי.

כן טוען הנתבע כי תסקיר הנפגע שהוגש בהליך הפלילי נעשה לשתי הנפגעות יחד ולכן אינו אובייקטיבי ומשליך מתובעת אחת לשנייה תוך התרשמות מאוחדת משתיהן ולכן לא ניתן לקבוע את הנזק ואת גובה הפיצוי בהליך האזרחי בהסתמך על תסקיר כזה. הנתבע טוען כי לו היה ממונה מומחה לפסיכיאטריה מטעם ביהמ"ש, היה עורך חוו"ד נפרדות לכל תובעת, על סמך הערכה אובייקטיבית נפרדת לכל תובעת, כראוי וכנדרש בתביעה אזרחית - נזיקית.

לפיכך, טוען הנתבע, תסקיר הנפגע אינו יכול להוות ראיה מסוג "חוות דעת מומחה" כטענת התובעות, הן בהיותו לא קביל, מחמת היותו ערוך על ידי מי שלא הוסמך בחוק להעריך נזק נפשי לצרכי תביעה אזרחית, וגם בשל משקלו הנמוך מאחר שמדובר בתסקיר אחד לשתי התובעות יחד.

בנוסף, טוען הנתבע כי על פי הוראות סעיף 42א(ב) לפקודת הראיות הממצאים והמסקנות שבגזר הדין אינם קבילים כראיה לכאורה בהליך האזרחי בתביעה הנגררת ולכן גם תסקיר הנפגע, המוגש כראיה בשלב גזר הדין ומוזכר בו אינו קביל.

דיון ומסקנות:

סעיף 77 לחוק בתי המשפט, העוסק בתביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים, בא למנוע כפילות הליכים ולחסוך בזמנו של ביהמ"ש, בדרך של העברת תביעה אזרחית שנתגבשה תוך ההליכים במשפט פלילי לשופט שפסק במשפט הפלילי וקבע את המסקנות שבו. ראה:

רע"א 8101/98 פלוני נ' פלוני ואח', פ"ד נ"ד(2), 636.

עם זאת, מהותה של תביעה נגררת כתביעה אזרחית וסדרי הדין בה, בהתאם לתקנה 17(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, כבתובענה אזרחית. על כן, דרכי הוכחת הנזק והערכתו לצורך קביעת הפיצוי הינן כקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה 17 לתקנות סדר הדין האזרחי, העוסקת בתביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים קובעת כי תביעה אזרחית שהוגשה כאמור תידון כאילו הייתה תובענה. על כן, הדיון בתביעה נגררת יהיה בהתאם לתקנות וכך גם סדרי הדין יהיו בהתאם לתקנות. ראה:

רע"פ 2976/01 בתיה אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 418).

מדובר בתביעת נזיקין שטעונה הוכחה על ידי הבאת ראיות. תביעת נזיקין מורכבת בדרך כלל משני ראשי נזק עיקריים. האחד - נזק ממשי, ממוני, שטעון הוכחה פרטנית על סמך ראיות ואישורים מתאימים, והשני - נזק שאינו נזק ממוני, שניתן על דרך של אומדנה, ואשר נתון להערכת ביהמ"ש לפי שיקול דעתו, אך גם לגביו יש להביא ראיות, על מנת ליתן בידי ביהמ"ש את הכלים והנתונים הדרושים לצורך הערכת גובה הנזק.